<h1>האשכול — רצב"א, הלכ' תשעה באב</h1>
<h2>דף כו:</h2>
והיכא דמקלע ת"ב או שאר תענית בשבת לא מקדימין כדתנן [מגילה ו' ע"א] באלו אמרו מקדימין ולא מאחרין אבל זמן עצי כהנים ות"ב וחגיגה והקהל מאחרין ולא מקדימין וכן סעודת פורים וסעודת ר"ח וספק מילה מאחרין דאכתי לא מטי זמן חיובא, וט"ב נמי אקדומי פורענותא לא מקדמינן. וכ' רב אחא [שאלתות פ' ויקהל] הא דנהגין כשחל י"ג אדר בשבת או בע"ש מקדימין ומתענין בה' בשבת מפני שהוא בשבת נס, ונס מקדימין ולא מאחרין ואין מתענין בע"ש מפני טרח השבת שאין מתענין בע"ש אלא תענית של צורך כגון תענית חלום או תענית קבוע ולא יאות עבדי...
ת"ר [ב"ב ס' ע"ב] כשחרב הבית נהגו פרושים שלא לאכול בשר ולא לשתות יין, נטפל להם ריב"ח אמר להן מנין לכם, אמרו לו נאכל בשר, שהיו מקריבין ממנו על המזבח ועכשיו בטל, נשתה יין שהיו מנסכין ע"ג מזבח ועכשיו בטל. אמר להם א"כ לחם לא נאכל שכבר נתבטלו מנחות ולחם הפנים, א"ל אפשר בפירות, א"ל פירות לא נאכל שכבר בטלו הבכורים, א"ל אפשר בפירות אחרים, שאין מביאים מהם בכורים, א"ל מים לא נשתה שכבר בטל נסוך המים, שתקו. אמר להם בני בואו ואומר לכם עצה שלא להתאבל כלל א"א שכבר נגזרה ג' להתאבל, יותר מדאי א"א, שאין גוזרין ג' על הצבור אא"כ רוב הצבור יכול לעמוד בה דכ' במארה אתם נארים ואותי אתם קובעין הגוי כולו אלא כך אמרו חכמים סד אדם את ביתו בסיד ומשייר אמה על אמה כנגד הפתח, עושה אדם צרכי הסעודה ומשייר דבר מועט כגון כסא דהרסנא, עושה אשה תכשיטיה ומשיירת בת צידעה פי' כשקולעת שערה משיירת מעט בין אזניה לפדחתה כנגד צדעיה ומביאה סיד או בשמים וטחה אותו שער ומטילה אותו שוכב כנגד פניה ומתחבר שם, ואם מתקשטת בכל קשוטין לא תסוד כנגד פדחתה שנ' אם אשכחך ירושלים וגו' אם לא אעלה את ירושלים על ראש שמחתי, מאי על ראש שמחתי, זה אפר מקלה בראש חתנים, ומנח לה במקום תפלין שנ' לשום לאבלי ציון לתת להם פאר תחת אפר. בפולמוס של אספסיינוס [סוף סוטה] גזרו על עטרות חתנים, בפולמוס של טיטוס גזרו על עטרות כלות, איזה עטרות כלות עיר של זהב, פי' עטרה של זהב מצויירת בה עיר, ולא אסרו אלא לחתנים וכלות אבל לשאר אדם לא גזרו כדאי' במה אשה [שבת נ"ט ע"א] לא תצא בעיר של זהב בשבת אבל בחול שרי, ובהמביא קמא [גיטין ז' ע"א] כלילא מנ"ל דאסור דכ' הסר המצנפת והרם העטרה בזמן שמצנפת בראש כהן גדול עטרה בראש כל אדם, נסתלקה המצנפת מראש כ"ג נסתלקה העטרה מראש כל אדם, ודומי' דכ"ג דוקא לגברי אבל בנשי לא, לפיכך אין אסור לכלות אלא עיר של זהב אבל עטרה ותכשיטין אחרים מותרין. המקום יקיים לנו מקרא לשום לאבלי ציון לתת להם פאר תחת אפר אמן.
תנן ה' דברי' אירעו לאבותינו בי"ז בתמוז וה' בת"ב, בי"ז בתמוז נשתברו הלוחות ובטל התמיד והובקעה העיר ושרף אפוסטמוס התורה והעמיד צלם בהיכל, בת"ב נגזר על אבותינו שלא יכנסו לארץ ונחרב הבית בראשונה ושני' נלכדה ביתר ונחרשה העיר. אית תני הועמד צלם בהיכל, מ"ד הועמד, צלמו של מנשה, ומ"ד העמיד, צלמו של אפוסטמוס. ומחויב בר ישראל לענויי נפשיה באלו הימים דכ' כה אמר ה' צום הרביעי וצום החמישי וצום השביעי וצום העשירי יהי' לב"י לששון ולשמחה, צום הרביעי זה ט' בתמוז שבו הובקעה העיר וקרי לי' רביעי לחדשים, צום החמישי זה ת"ב שבו נשרף בית אלקינו, וחמישי לחדשים, צום השביעי זה ג' בתשרי שבו נהרג גדלי', ושביעי הוא לחדשים, צום העשירי, זה יו"ד טבת שבו סמך מלך בבל על ירושלם ועשירי הוא לחדשים. והי' ראוי לכתוב ראשון, שביום זה התחילו הצרה, ונכתב באחרונה להסדיר חדשים כתקונן. ודכ' בקרא בט' בחדש הובקעה העיר, ואנן י"ז בתמוז תנן, איכא מרבואתא דאמרי בתר חרבן בתרייתא אזלינן, דהובקעה בי"ז ואית אמרי כיון דביום י"ז ד' גזרות הוו לבר מבקיעה קבעו על י"ז, דלא ליטרחו צבור בב' צומות, ובירושלמי [סוף תענית] אמרו בט' בחדש ואת אמרת הכין, קלקול חשבונות יש כאן הדא דכ' ויהי בעשתי עשרה שנה בא' לחדש הי' דבר ה' אלי יען אשר אמרה צור ירושלים האח וגו' אמלאה החרבה, מאי האח, בא' באב עדיין לא נשרף, ואי תימר בא' באלול, ביום ובלילה נפק בלדרא מירושלים ואתי לצור... ובבבלי [תענית כ"ט ע"א] כ' בחדש ה' בז' לחדש בא נבוזראדן וישרף וכ' בחדש ה' בעשור לחדש בא נבוזראדן בז' נכנסו להיכל וקלקלו בו ז' וח' בט' סמוך לחשכה הציתו בו אור ודולק והולך כל עשירי, והיינו דאמר רי"ו אלו הייתי באותו דור לא קבעתיו אלא בעשירי שרובו של היכל נשרף בו, ורבנן תחלת פורענות עדיפא, ושני' מנ"ל דתני' מגלגלין זכות ליום זכאי וחובה ליום חובה. משנכנס אב ממעטין בשמחה שבת שחל ת"ב בתוכה אסורין לספר ולכבס בחמישי מותרין מפני כ' השבת אמר רב כשם [ש]כשנכנס אב ממעטין בשמחה כך משנכנס אדר מרבין בשמחה, אר"פ הלכך בר ישראל דאית ליה דינא בהדי גוי לישתמט מיני' באב דריע מזליה ולימצי נפשיה באדר דבריא מזליה. איכא דמחמרי דלא למיכל בשר ולא למשתי חמרא מר"ח עד התענית, ודקדוקי חומרי נינהו דמעקר שמעתא לא אסור אלא בסעודה המפסקת בערב ת"ב מוי"ו שעות ולמעלה, דממעטין בשמחה לא אמרו על בשר ויין אלא כדתנן [י"ד ע"א] גבי תעניות עברו אלו ולא נענו ממעטין במו"מ בבנין ונטיעה והיינו בנין ונטיעה של שמחה כד' בירושלמי [סוף תענית] הדא דתימור בנין של שמחה, ואם הי' כותלו גוהה סותרו ובונה. תני' [תוספתא פ"ג וירושלמי ספ"א] אין שאלת שלום לחברים בת"ב ולהדיוטות משיבין בשפה רפה.
ת"ב במצ"ש יגמר הבדלה בתחלת ליל יום שני, כ"כ בהלכות וז"ל, והשתא דקייל"ן [ברכות כ"ז ע"ב] מתפלל אדם של מ"ש בשבת ואומר הבדלה, הכי נמי אומר הבדלה מבע"י, או דלמא כיון דמבדיל קבליה לת"ב כדרב דאמר בדילנא ואיחייב לי' בענויי דשויה חול ואסור לי' למשתי, אמרינן גבי יה"כ ליקדש על הכוס ולימא זמן ולישתי כיון דקבליה אתסר עלויה, הלכך ה"נ לירתח עד דנפק חד בשבא ולבדיל כד שארי תעניתא מקמי דליטעם מידי, ואע"ג דאמר מר מבדיל והולך כל היום כולו, כל היום אין טפי לא הני מילי היכא דהוי שרי לי' למיכל אבל הכא דאסר לי' למיכל בחד בשבא מבדיל באורתא דתרין בשבא, וכן שלוחא דצבורא מבדיל בכנישתא, אבל על נורא לא ליבריך, דאמר ר' יעקב בר אידי אבל לא על האור וכן תאני שילא מארי אבל לא על האור, מ"ט כיון דלא הוי שביתה לאור לא מברכין עלויה עכ"ל. בירושלמי [פ"ק דתענית] אבל ומנודה שהיו מהלכין בדרך מותרין בנעילת הס' וכשיבואו לעיר חולצין וכן בט"ב ובת"צ.
ארשב"ג לא היו ימים טובים לישראל כט"ו באב וכיה"כ שבהן בנות ישראל יוצאות בכלי לבן שאולים שלא לבייש את מי שאין לו, וכל הכלים טעונים טבילה פרשו הטעם דאפשר דהמשאילה או השואלה נדה ומטעם זה גם כשמחזירה טעונים טבילה ולא פלוג בהון אפי' מקופלין ומונחין בקופסא, ובירושלמי טעמא אחרינא כל הכלים טעונים טבילה באותו יום אפי' מונחים בתיבה, מתוך שאת אומר כן הוא משאילן, כלומר דע"כ צריך להוציאן להטבילן, ובנות ישראל יוצאות וחולות בכרמים ומה אומרות יפיפיות אומרות בחור שא עיניך וראה מה אתה בורר לך, שאין אשה אלא ליופי, מיוחסות שבהן אומרות אל תתן עיניך בנוי תן עיניך במשפחה שאין אשה אלא לבנים שקר החן והבל היופי אשה יראת ה' היא תתהלל וכן הוא אומר צאינה וראינה בנות ציון במלך שלמה בעטרה שעטרה לו אמו ביום חתונתו וביום שמחת לבו, ביום חתונתו זה מתן תורה, וביום שמחת לבו זהו בנין בהמ"ק שיבנה ב"ב אמן.
<h2>דף כט:</h2>
שבוע שחל ת"ב להיות בתוכו אסור לספר ולכבס, אר"נ ל"ש אלא לכבס וללבוש אבל לכבס ולהניח מותר, ור' ששת אמר אף להניח אסור, והלכה כר"ש. דהלכה כר"נ בדינא וכר"ש באסורא, ואין אסור אלא באותו שבוע ומה שממנו לפני תענית, אבל לאחר התענית הכל מותר דהלכה כר"מ, וקייל"ן נמי כרשב"ג דאין אסור אלא באותו שבת לבד. שלח ר' יצחק משמי' דרי"ו אעפ"י שאמרו כלי פשתן אין בהם משום גהוץ אסור ללבשן בשבוע שחל ת"ב, אבל מותר לכבסן ולגהצן בשבוע זו, ומ"מ נהגו אסור בדבר כמו בכלי צמר.
<h2>דף ל.</h2>
ערב ת"ב מוי"ו שעות ולמעלה ובסעודה שמפסיק בה אסור לאכול בשר ולשתות יין ולאכול ב' תבשילין, ויש נוהגין לאכול ביצים [או] עדשים זכר לאבלות. תני' אבל אוכל הוא בשר מלוח ושותה יין מגתו, בשר מלוח עד כמה, מזמן שאינו כשלמים, שהם לב' ימים ולילה א' שהיא זמן אכילתן ועדיין בשר מקרי, יתר מכאן נפסל טעמו ומותר, ושותה יין מגתו, עד כמה, כל שהוא תוסס, פי' ברתיחות שלו, דתני' יין תוסס אין בו משום גלוי וכמה תסיסתו ג' ימים. אריא"ר כך הי' מנהגו של ר"י בר אלעאי ערב ת"ב מביאין לו פת חרבה במלח ושורה אותה במים ויושב בין תנור לכירים ואוכלה ושותה אחריה קיתון מים ודומה עליו כמי שמתו מוטל לפניו. ת"ר כל מצות הנוהגות באבל נוהגות בת"ב אסור ברחיצה סיכה בנעילת הסנדל בתשמיש המטה ואסור לקרות בתנ"ך ולשנות במשנה ותלמוד באגדות והלכות, אבל קורא במקום שאינו רגיל לקרות ושונה במקום שאינו רגיל לשנות, וקורא בקינות ואיוב ודברים הרעים שבירמי', ותנוקת של בית רבן אינן בטלים בו, דר"מ, ר' יהודה אמר אף אינו קורא ושונה במקום שאינו רגיל לשנות וקורא בקינות ואיוב וכו' ותשב"ר בטלי' בו שנ' פקודי ה' ישרים משמחי לב והלכה כר"י. ושדר רב האי יהא בנדוי מי שעושה א' מאלה כל היום דלייט עלה [אביי] ואין אומרי' בזה מקצת היום ככולו. וחמור ת"ב מאבל דאבל מותר לרחוץ פניו ידיו ורגליו בצונן ות"ב אסור להושיט אצבעו במים כדרך שאסור ביה"כ. וכך מנהגו של ריב"ל [יומא ע"ח ע"א] מטפחת מביאין לו בערב ת"ב שורה אותה במים ומניחה תחת מראשותיו. ולמחר מעבירה ע"ג עיניו ואינו חושש. שמעינן דפיו"ר אפי' בצונן אסור אא"כ היו מלוכלכות כתני' [יומא ע"ז ע"ב] אסור לרחוץ מקצת גופו ככל גופו ואם הי' מלוכלך בטיט ובצואה רוחץ כדרכו ואינו חושש, ואסור לסוך מקצת גופו ככל גופו, ואם הי' חולה או חטטין בראשו סך כדרכו. ובפסקא לגאון היוצא מבית הכסא מותר דלא עדיף מיה"כ דאמרינן בכה"ג רוחץ כדרכו וכן בירושלמי [פ"א ה"ו] בת"ב מרחיץ ידיו ומעבירין על פניו, ביה"כ מרחיץ ידיו ומקנחן במפה ומעביר המפה על פניו, וכיון דרחיצה לליכלוך מותר מכ"ש לצורך תפלה וה"נ שמברך בשחרית על נט"י וכ"כ ר' יצחק...
הנחת תפלין בת"ב פלוגתא בין הגאונים יש מהם שאסרו ויש שהתירו וכן נראה דברייתא... בשחרית ת"ב אומר פסוקי דזמרא שהם חובה וממעטין בשירה מפני שאסור בד"ת. יש נופלין על פניהם ויש שאין נופלין כמו באבלות. ואין קורין בתורה במקום שרגילין לקרות עליו, אלא נמוך בארץ כלומר עמו אנכי בצרה ואחר שסיימו התפלה נפטרין לבתיהם וקורין בקינות ובאיוב ובדברים הרעים שבירמי' ובדברי הרשות מחרבן הבית ובנינו. והמנהג הזה מפני עם הארץ שלא ישוטטו ברחובות. ויש מחכמים יושבין יחידים ברבים, שלא יפליגו עצמם בד"ת, ומצטערים כמנודים.
<h2>דף ל:</h2>
עוברות ומיניקות מתענות ומשלימות בת"ב כדרך שמו"מ ביה"כ ובין השמשות שלו אסור. מקום שנהגו לעשות מלאכה בת"ב עושין, נהגו שלא לעשות אין עושין ובכ"מ ת"ח בטלים, רשבג"א לעולם יעשה אדם עצמו כת"ח כדי שיתענו, ר"ג אומר כל העושה מ' בת"ב אינו רואה סימן ברכה לעולם רע"א כל האוכל ושותה בת"ב כאלו או"ש ביה"כ.
טעמא חזינא מהא דתני' בסמוך כל האוכל ושותה בת"ב עליו הכ' אומר ותהי עונותם על עצמותם אף לאחר שנעשו עצמות עדיין עון עליהם כעין כרת דיה"כ (גליון, בכל אסור דרבנן אמרו חייב מיתה דרחמנא אמר לא תסור מן הדבר אשר יגידו לך ועשית עפ"י הדבר אשר יורוך והאיש אשר יעשה בזדון וגו' ומת האיש ההוא. וגרסתנו כל האוכל בשר ושותה יין בת"ב ופי' ר' שלמה בסעודה שמפסיק בה) וחכ"א כל האוכל ושותה בת"ב אינה רואה בשמחתה של ירושלים וכל המתאבל רואה בשמחתה שנ' שמחו את ירושלים וגו' שישו אתה משוש כל המתאבלים עלי'. ר' יהודה מחייב בכפית המטה ולא הודו לו חכמים. ירושלמי [ספ"ד] יאית אמר ר"י, ומ"ט דרבנן, עשו כמי שמתו מוטל לפניו שאינו כופה מטתו ולא ישב ע"ג מטה כפויה, והלכת' כתנא דידן דלא הודו לו כלל ואין שום אדם צריך לכפות. תשובה לגאון, צומות האמורים בפסוק צום הרביעי וגו' כולן בטלו חוץ מצום החמישי שהוא ת"ב כדאמרינן [ר"ה י"ח ע"א] קרי להו צום וקרי להו ששון, בזמן שיש שלו' יהיו לששון, יש שמד צום, אין שמד ואין שלו', כגון בזמן הזה, רצו מתענין רצו אין מתענין, ומקשינן א"ה ת"ב נמי ליתלי ברצון, ומתני' אמרה שהשלוחין יוצאין באב מפני התענית, ואלו על תמוז וטבת לא נפקו משום דברצו תלי', ומשני שאני ת"ב דהוכפלו בו הצרות דאמר מר בת"ב נחרב הבית בראשונה ובשני' ונלכדה ביתר ונחרשה העיר. מכאן דת"ב לבד איתי' חובה האידנא, ואחרים אם רצו מתענין. וכ' הרב האידנא קבעו כל התעניות האלה חובה, מפני שהם דברי קבלה, ועוד שלא בטלו לגמרי, בשעת שמד חייב לצום, ובגלות הזה לפעמים שמד, ואפי' אין שמד ברצו תלי', הלכך קבעו חובה, אבל ת"ב איתי' חובה מדברי קבלה. ונהגו כ"ע להפסיק סעודתם עד בא השמש דבין השמשות אסור ודלא למיכל סעודה המפסקת אפתורא ואזלין לבהכנ"ס בלא נעילת הסנדל ויושבין על הארץ שנ' ישבו לארץ ידמו, ומצלי צלותא דערבית ומדכרו עננו ערבית שחרית ומנחה, כדאמר בירושלמי [פ"ב ה"ב] אפי' יחיד בתעניתו אומרה כלילי שבת ויומו, ובשומע תפלה דאינו קובע ב' לעצמו, אבל ש"צ אומרה ברכה לעצמו בין גואל לרופא, ותו התם בירוש' יחיד בת"ב מזכיר מעין המאורע ומאי ניהו רחם ה' אלקינו על ישראל עמך וכו' ועל העיר האבלה וכו'. והיכן אומרה אר"י כל דבר שהוא להבא אומרה בעבודה, כל דבר שהוא לשעבר אומר בהודאה כדתנן [ברכות פ"ד] נותן הודאה לשעבר ומתפלל לעתיד לבוא, מיהו נהגו עלמא למימרה בבונה ירושלים וסמכוהו אהא דאמרו רבנן [ע"ז ח' ע"א] אעפ"י שאמרו שואל אדם צרכיו בשומע תפלה, אם בא לומר בסוף כל ברכה וברכה מעין אותה ברכה אומר. כל הברכות אחר חותמיהן ואין אומר ברכה פסוק, כלומר אינו מזכיר פסוק וחותם מיד בברכה, ואלין דאמרי צהלי ורוני יושבת ציון וגו' אין בו משום ברכה פסוק. יש נוהגין לומר בערבית ושחרית רחם ה' על ישראל, ובמנחה נחם ה', וכ' הרב דתלי' במנהגא אע"ג דליכא שנוי בין נחם לרחם דאנן כל יומא מצלינן על הנחמה.
